בריגה ואח' נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ-ת"א

פסק דין

התובעת, שרה בריגה ובעלה ציון בריגה ז"ל, התגוררו בשכירות בבית (קוטג') בן 4 חדרים בנתניה. ביוני 1996 הם רכשו את הבית מהבעלים, ועד נובמבר 1996 היה עליהם לשלם את מלוא התמורה בסך של 400,000$ בגין הרכישה. בינואר 1997, נטלו בני הזוג בריגה הלוואה בסכום של 400,000 ₪ לתקופה בת 10 שנים, כנגד משכון ביתם (להלן: "הלוואת משכנתא"). חוזה ההלוואה נחתם על ידי בני הזוג בריגה (להלן: גם "הלווים"), ב-5.1.1997. בנם, יעקב בריגה אז - כבן 27, חתם על הסכם ההלוואה כערב, יומיים לאחר מכן. ב-5.6.2003, נפטר ציון בריגה ז"ל (להלן: "המנוח"). לעת פטירתו עמדה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה על 222,538 ₪ והתובעים ציפו לכך שיתרה זו תסולק על ידי הנתבעת כמי שביטחה את המנוח בביטוח חיים קבוצתי במסגרת ההלוואה. אלא שאז הודיעה להם הנתבעת שאין היא יכולה להיענות לדרישתם הואיל והמנוח "לא חתם על הצטרפות לביטוח ריסק ועל כן לא היה מבוטח ולא חוייב בתשלום עבור ביטוח חיים". המנוח חלה בניוון שרירים שנים רבות לפני שבני הזוג בריגה נטלו את ההלוואה, אך כשנתיים לפני מותו חלה גם באי ספיקת כליות, ובהמשך אף סבל מאי ספיקת לב, וזו הייתה ככל הנראה סיבת הפטירה.

לאחר הפטירה, חדלה התובעת לשלם את ההחזרים בגין ההלוואה, והנתבעת פנתה אל התובעים בהתראות ובדרישות לסילוק כל יתרת החוב בגין ההלוואה; בהמשך אף נקטה בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא על דירת המגורים של הלווים. בתוך כך, נדרשה הנתבעת על ידי התובעים להמציא להם את המסמכים שנחתמו על ידי בני הזוג בריגה בקשר לביטוח החיים, או למצער מסמכים המעידים על כך שרק התובעת בוטחה בביטוח החיים הקבוצתי, אך עד מהרה התברר שאין בידי הנתבעת כל מסמכים הנוגעים לביטוח החיים של מי מהלווים – גם לא מסמכים המתייחסים לביטוח החיים של התובעת. התובעים מצדם טענו שבני הזוג בריגה חתמו על כל המסמכים שעליהם נדרשו לחתום לצורך קבלת ההלוואה, בכללם מסמכי בטוח חיים; כי במשך שנים נעשה כלפיהם מצג על ידי הנתבעת, לפיו הן המנוח והן התובעת מבוטחים בביטוח חיים, ובמגעים שהתנהלו בינם לבין הנתבעת ביקשו להשהות את הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא על דירת המגורים, עד שתתברר "שאלת ביטוח החיים". בקשה זו לא נפלה על אוזניים קשובות אצל הנתבעת, והתובעים מצאו עצמם בסופו של דבר מסלקים תחת מחאה את חוב הפיגורים וכן את תשלומי ההלוואה, כסדרם. וכך ממועד הפטירה ועד אוגוסט 2006 – הוא החודש בו הוגשה תובענה זו, שולם לנתבעת בגין ההלוואה סכום כולל של 256,582 ₪, ועד לסילוקה המלא ב-1.1.07 – שולם על ידם סך של 267,464 ₪. בתובענה זו מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת להחזיר להם סכום של 256,582 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה.

ואלה טענות התובעים:

אילו סירבה הנתבעת לבטח את המנוח בביטוח חיים היה הדבר מתועד. עתה טווה הנתבעת לנוחיותה גרסה בדבר היעלמות כל המסמכים הנוגעים לביטוח החיים ומנסה להסתתר מאחוריה. אלא שמדובר בגרסה כבושה שאין ליתן בה אמון ומכל מקום, ברור שאין בידי הנתבעת כל מסמך המעיד על כך שרק התובעת בוטחה בביטוח חיים;

התיק הרפואי של המנוח נבדק על ידי הנתבעת רק במסגרת ההליך כאן, כך שהטענה שלא נערך עבורו ביטוח חיים אינה אלא ספקולציה;

הנתבעת אשר טוענת להיעלמות כל המסמכים, גרמה היזק ראייתי ואין היא רשאית להסתמך עליו, ואפילו נכון שהמנוח לא חתם על טופס הצטרפות לביטוח חיים, הרי זה על שום רשלנותה של הנתבעת ועליה לשאת בנזק שנגרם בעטיה של רשלנות זו;

בהסכם ההלוואה נדרשים הלווים לערוך אצל הנתבעת דווקא ביטוח חיים בגובה החוב בגין ההלוואה כפי מצב החוב מעת לעת, וזהו תנאי בל יעבור לקבלת ההלוואה. לכן, עצם העובדה שהנתבעת העמידה את ההלוואה לבני הזוג בריגה, הינה ראיה לכך ששני בני הזוג בוטחו בביטוח חיים, ולכל הפחות מדובר במצג שהנתבעת אינה רשאית לחזור בה ממנו;

יתר על כן, הנתבעת מעולם לא הודיעה לבני הזוג בריגה שהמנוח לא בוטח כפי שלא הודיעה להם שהתובעת כן בוטחה; הדיווחים השנתיים בעניין מצב ההלוואה הופנו תמיד לשני בני הזוג וגם מהם ברור ששני בני הזוג בוטחו, ומכל מקום לא ניתן להבין מהם שרק אחד מבני הזוג בוטח; חשבון המנוח חויב באורח שוטף בגין ההלוואה מבלי שנעשתה אבחנה כלשהי בין הרכיבים השונים;

אילו ידעו הלווים שהמנוח לא צורף לביטוח החיים הקבוצתי, הם היו נמנעים מליטול את ההלוואה, או דואגים לעשות ביטוח חיים עבור המנוח במקום אחר, שהרי ניתן לבטח כל סיכון;

לא נכון שהתובע 2 נדרש לחתום כערב רק לאחר שהתברר שהנתבעת מסרבת לבטח את המנוח בביטוח חיים בשל מצב בריאותו;

המחלה שהביאה לפטירת המנוח אינה קשורה כלל למחלת ניוון שרירים שבה חלה לפני שנים רבות ואשר גרמה לנכותו.

על הטענות הללו משיבה הנתבעת:

ככל שהתובענה נסמכת על קיומו של חוזה ביטוח בין הנתבעת למנוח – דינה לדחייה קודם כל מחמת התיישנות, מאחר שהתובענה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר מות המנוח;

העובדה היא שהמנוח לא בוטח – הוא לא היה בר ביטוח בעת נטילת ההלוואה והנתבעת גבתה פרמיית ביטוח עבור התובעת בלבד;

מאחר שהמנוח לא היה כשיר לביטוח - אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען להתרשלות הנטענת של הנתבעת;

התובעים לא שינוי את מצבם לרעה מחמת מצג כלשהו שהרי ההלוואה ניטלה לשם מימון רכישת דירה, כמחצית השנה לאחר שחוזה הרכישה כבר נעשה ועד לנטילת ההלוואה כבר שולם על חשבון התמורה סכום של 160,000$.

אקדים ואומר – הנתבעת אכן התנהלה מהחל ועד כלה, באורח רשלני ועל גבול הזלזול ממש. לא זו בלבד שטופס בקשת ההצטרפות לביטוח חיים קבוצתי נעלם כלא היה – כך לטענתה - עמו נעלם לכאורה גם הצד האחורי של אותו טופס שנושאו: "אישור הצטרפות לביטוח חיים" (דוגמא לטופס כזה מצורפת כנספח ג' לתצהירה של הגב' לייבוביץ מטעם הנתבעת). אישור זה לפי האמור בסעיף ט. שלו, נכנס לתוקף רק לאחר שהנתבעת חותמת עליו, ומועד כניסתו לתוקף הוא היום בו זוכה חשבון המבוטח בכספי ההלוואה. אלא שאם עותק מבקשת ההצטרפות לא נמסר ללווה בעת שהוא חותם עליו - הלווה לא יכול כמובן לנחש שעליו להמתין לצדו השני של טופס בקשת ההצטרפות, על מנת להיות סמוך ובטוח שהוא אכן בוטח. ככל שהדבר תמוה, נראה שבמקרה זה באמת לא נמסר לתובעים עותק מבקשת ההצטרפות לביטוח עליה חתמו לטענת התובעים שני בני הזוג בריגה, משום שאף שאלה בנושא זה לא הופנתה למי מהתובעים, ואין בפי הנתבעת טענה שעותק כזה היה צריך להימצא ברשות הנתבעת.

זאת ועוד, הנתבעת טוענת שעל בקשת ההצטרפות לביטוח חיים חותמים כל הלווים בהלוואה מסוימת, ואני תוהה כיצד, אם בכלל, מתבשרים הלווים שלא התקבלו לביטוח, על דבר סירובה של הנתבעת לבטחם. מכל מקום, ברור שהנתבעת לא מצאה לנכון ליידע את הלווים על כך שרק התובעת התקבלה לביטוח חיים. על הודעה מפורשת בעניין זה אין מה לדבר, אבל גם מהדיווחים השנתיים באשר למצב ההלוואה לא ניתן לחלץ שום מסקנה בכיוון זה. עו"ד מיכאלי שהעיד כאן לנתבעת אומנם טען בחקירתו שעו"ד מנדל אשר ייצג בזמנו את התובעים ונפגש בעניינם עם עו"ד מיכאלי, החזיק בידיו הודעה מטעם הנתבעת לפיה רק אחד מבני הזוג בריגה בוטח, וכל שלא היה ברור הוא מי מהם בוטח - אך קיומו של מסמך כזה הוכחש נמרצות על ידי עו"ד מנדל שאף הוא העיד כאן, ועובדה היא שעו"ד מיכאלי לא מזכיר הודעה כזו בתצהירו, ואף לא במכתב ששיגר לעו"ד מנדל בעקבות הפגישה עמו.

ואשר לדיווחים השנתיים - הנתבעת צירפה לתצהיר מטעמה את הדיווח לשנת 2002 (נספח ח' לתצהירה של הגב' לייבוביץ), והגישה את הדיווח לשנת 2001 (מוצג נ/1), ובדיווחים לשנים הללו צוין: "הלוואה זו חןיבה בגין ביטוח חיים, כפוף לאמור בפרק ביטוח חיים מעבר לדף (סעיפים 7,8)". הנתבעת אף אינה טורחת לציין שהחיוב הוא בגין לווה אחד בלבד, אלא מסתפקת בהערות: "אין לראות במסמך זה אישור לקיומו של ביטוח חיים ללווה/ים" וכן, "לקבלת פרטים על זהות המבוטח/ים עליכם לפנות ליחידת המשכנתאות ואשראי". הערות בנוסח דומה מופיעות בסעיפים 7,8 אליהם מפנה הכיתוב המאשר שההלוואה חויבה בגין ביטוח חיים, מה שנותן מקום להשערה שתחילה הסתפקה הנתבעת בהפניה לסעיפים 7 ו-8 הנ"ל, ומאוחר יותר מצאה לנכון "להזהיר" את לקוחותיה כבר בסמוך לכיתוב הנ"ל כי חיוב ההלוואה בפרמיית ביטוח חיים, בעצם לא אומר הרבה, ושעליהם לחקור ולהידרש לפרטים בכוחות עצמם.